ובכל זאת זה לא. כאשר נודע לי כי הרעיון של נגינה על אלטה ג'ייקובס היה מסוגל בהנחה זכרתי את אמא שלי. אמא שלי שנתן או קיבל הכשרה אסרטיביות (שאני לא זוכר בדיוק). או אינספור פעמים אני הולך איתה לבית קפה הנשים. הסלון שבו כל הנשים התכנסו כדי לספר על צרות היומיום שלהם. כילד קטן אני הורשה להשתתף, ואף העמדתי פנים שאני משחק, כמובן הקשבתי לכל מה אמרו כולם. הרבה למדתי מזה.

בכל אופן, למדתי הרבה ממנה. על אנשים. גברים קשה יותר לעשות מאשר שהם, איך אתה יכול בקלות לראות דרך (עם כל ההשלכות שלה, על גברים, בעיקר סוגי ביטחון וסמכותי כמוני, אם כן, לעתים קרובות לא כל כך מעניין ...) נשים המשחק ממשיך משחק לא = כן כן = לא וכל מה שביניהם הוא הגורם לדיון. כמובן עם המסקנה כי היא צודקת. "כל אחד מנגב את התחת שלו משם." זה משהו הרבה פעמים אני שמעתי את אמא שלי, והיקפה לא ממש משנה הרבה, נראה לי ברור במה מדובר. כל אחד מנסה את שלו או עניין אותה לבוא במידת הצורך.

יש כבר קרב ניטש. הקרב על הבעלות. תקופת עימות נוסף בין אישה וגבר חוויתי רק לעתים רחוקות בעולם העסקים. באופן בלתי צפוי, אני נאלץ להתמודד עם אישה אסרטיבית מאוד, אשר נצמד לרעיון שאני אתן לילדים שלי כי זה רק תחת השיער צריך לגדול. בקיצור, סוג של אמהות פונדקאית, של אב. בחירה קשה:

האישה: "ניקח ילדים?"
האיש: "כן, בוא נעשה את זה!"
האישה: "אבל, צריך לזכור, יש לך המוצג כאן עם מה לספר!"
האיש: "... הם עדיין הילדים שלי?"
האישה: "לא, שלי, כי שאלתי הראשונה ..."

משפט אידיוטי. זה נראה כמו סיפור אגדה. אגדה שהפכה כמעט ייצור שבו אני עם כל האהבה שלי היה עובד, אבל אני לא. הכלל לעיל. מאוכזב מעט, בטח, אבל אני ניתנו מספיק מידע כדי להבין איך אני יכול להגן על עצמי. זה לא תמיד כיף, אני יודע. מבין אלה ראיתי מספיק דוגמאות בפועל לפני כן. דבר אחד אני אסיר תודה לאמא שלי. למרבה הצער, אני לא כותב שירים על מישהו שיש לו אמירה האמנציפציה הגדול עשה. זה גם מה שקיוויתי. לא תהיה הזדמנות נוספת, אני בטוח. אבל בינתיים זו רק הזיה, כי לאט לאט יוצא אל שמי הלילה. הרוח נושבת לבית שלי, בלב שלי השמש זורחת שוב ...